לשלומי הייתה יום הולדת בחודש שעבר, ועם כל התכנונים והרעיונות שהיו לי – בסוף זה נגמר בעוגה עם נרות. רציתי להזמין חברים, אבל שולמי לא רצה, רציתי ללכת למסעדה, אבל שלומי אמר שהוא הכי אוהב את האוכל שלי, רציתי לקנות מתנה, אבל הוא עדיין לא החליט מה הוא רוצה… בקיצור, לא הצלחה גדולה.
אז חשבתי לעצמי שאם הוא לא בעניין, אז נכריח אותו וזהו. חשבתי לקחת אותו לחופשה רומנטית, אבל הילדים שמעו את הרעיון והתחילו במשחקי היעלבויות שלא לוקחים אותם גם, אז אמרתי: יאללה, חופשה משפחתית! אני לא יודעת עדיין מה שלומי חושב על זה, אבל הוא כנראה יאשר את ההצעה. ממילא עכשיו יהיה קשה לבטל, אחרי שהילדים כבר התחילו להתכונן.
אולי היה עדיף לבלות רק שנינו, לקחת פסק זמן מההורות וכל האחריות וכאבי הראש שבאים איתה, אבל האמת היא שהכי כיף כולם ביחד. ואם ניסע לאילת, כמו שתכננתי, אז מה נעשה שם רק שנינו לבד? הרי יהיה יותר מעניין עם הילדים. רק מה? הפעם אין סיכוי שאנחנו נוסעים ברכב עם הילדים ומשתגעים מהשעמום וההתבכיינויות שלהם. הפעם חיייבים טיסה, ואם אתם רוצים המלצה ממני – יש דילים כאלה של טיסה עם מלון שכדאי לבדוק, תראו פה https://www.makorrishon.co.il/expert/155153/ . בסופו של דבר, אם אני רוצה לפנק את שלומי, נהיגה של יותר משלוש שעות היא בטח לא כזה פינוק…
איך זה שתמיד בסוף זה כולנו ביחד? איך זה שאנחנו לא מצליחים לצאת לחופשה זוגית? התשובה היא כנראה די פשוטה – אנחנו הכי נהנים בחבילה משפחתית מלאה. או שפשוט קשה לנו לאכזב את הילדים, שזאת כבר בעיה חינוכית אחרת לגמרי. יאללה, לאילת?
מבקרת כרונית 