ביקרתי ביום שישי שעבר ביפו אחרי די הרבה זמן שלא הייתי שם, וכרגיל – יש חדש. הפעם מה שהכי נגע לי ללב היו שדרות ירושלים החסומות והעצובות. רחוב ראשי כל כך, מלא במוסדות אוכל וחנויות מכל המינים והצורות הפך לאתר בנייה של הרכבת הקלה והוא נראה ישן שינה עמוקה.
הבורקס שאני הכי אוהבת התחבא מאחורי שלט של הרכבת, וכשנכנסתי לא הייתי צריכה להגיד יותר מדי עד שבעל הבית התחיל לשפוך את צרותיו וכאביו על זה שאין לקוחות מאז שסגרו את הרחוב. באמת מאוד עצוב.
אני יודעת שכדי ללכת קדימה, לפעמים יש מחיר שצריך לשלם בהווה. העסקים בשדרות ירושלים הם הקורבנות הנוכחיים של הקידמה, של הרכבת שהולכת לחבר ערים ושכונות ולהקל על החיים של הרבה אנשים. בסופו של דבר, ברור שזה טוב שבונים סוף סוף אמצעי תחבורה ציבורי שמתאים למאה ה-21, אבל בדרך יש מפסידים, ולא בטוח שכולם יוכלו להתאושש מהתקופה הקשה הזאת.
האם אפשר היה לעשות יותר בשביל העסקים האלה? אולי כן ואולי לא. בכל מקרה אני קוראת לכם, אלו שאוהבים את יפו, לבוא ולטייל ברחוב המשובש הזה – תנו לעסקים שמתבאים מאחורי הגדרות קצת טעם לחיים.
מבקרת כרונית 