גישות שונות – אהבה אחת

ביום שבת עשיתי עם חברה טיול בדרום תל אביב ושמתי לב שהרבה נשים אפריקאיות נושאות את תהינוקות שלהם במין בד שקשור להם על הגב. זאת כמובן לא הפעם הראשונה שאני רואה את זה, אבל הפעם שמתי לב לזה יותר ודיברנו על זה שתינו וסיכמנו שזה נראה מאוד נוח.

cuarto disco 158

העניין הזה של נשיאת התינוק על הגוף של האמא זה כנראה הדבר הכי טבעי לנו בעולם, אבל איך נושאים זה כבר עניין אחר. לנו יש כל מיני מתקנים מסובכים וחכמים שהם ככל הנראה בטיחותיים יותר לתינוק, אבל לא בטוח שהם נוחים יותר או טובים יותר. אני באמת לא מבינה בזה כל כך, אבל התינוקות שנקשרו לאימהות שלהן על הגב נראו רגועים מאוד.

וחוץ מזה, העניין הזה שהתינוק על הגב הוא די מעניין, כי האמת שזה נראה יותר נוח לאמא. היא יכולה להרים דברים ולעשות כל מיני פעולות הרבה יותר בחופשיות, או לפחות ככה זה נראה. אז למה אצלנו זה מקדימה? שנוכל לראות את הילד יותר טוב? מעניין…

מה שבאמת מעניין זה איך תרבויות שונות מגדלות ילדים בצורות שונות. בשורה התחתונה המרשם הוא די זהה – המון אהבה, דאגה ותשומת לב, אבל איך כל אמא עושה את זה? אז זהו, שזה כבר עניין של תרבות וגם של אופי – כל אמא והאימהות המיוחדת שלה! אני חושבת שזה מקסים.

ציור, ציור שעל הקיר

התלחתי לא מזמן לקרוא את הבלוג של כרמל קמין, שהוא ממש נחמד ושימושי, ומצאתי שם כתבה על סיור גרפיטי שהיא עשתה ואני גם רוצה עכשיו לעשות:

https://terminal-ck.com/israel/graffiti-florentin/

אני באופן אישי מאוד אוהבת את הסיורים העירוניים האלה, שמגלים לנו דברים שנמצאים לפעמים ממש מתחת לאף שלנו אבל היינו צריכים שמישהו יסב את תשומת ליבנו אליהם. גרפיטי זה אולי משהו שקל לראות, אבל צריך לדעת למצוא, אז טוב שיש מי שיודע לעשות את זה בשבילנו.

וחוץ מזה, יש עוד מלא סיורים מעניינים בתל אביב, אז יאללה, כבר הרבה פחות חם, אז אין לכם תירוצים!

חבילה משפחתית

לשלומי הייתה יום הולדת בחודש שעבר, ועם כל התכנונים והרעיונות שהיו לי – בסוף זה נגמר בעוגה עם נרות. רציתי להזמין חברים, אבל שולמי לא רצה, רציתי ללכת למסעדה, אבל שלומי אמר שהוא הכי אוהב את האוכל שלי, רציתי לקנות מתנה, אבל הוא עדיין לא החליט מה הוא רוצה… בקיצור, לא הצלחה גדולה.

אז חשבתי לעצמי שאם הוא לא בעניין, אז נכריח אותו וזהו. חשבתי לקחת אותו לחופשה רומנטית, אבל הילדים שמעו את הרעיון והתחילו במשחקי היעלבויות שלא לוקחים אותם גם, אז אמרתי: יאללה, חופשה משפחתית! אני לא יודעת עדיין מה שלומי חושב על זה, אבל הוא כנראה יאשר את ההצעה. ממילא עכשיו יהיה קשה לבטל, אחרי שהילדים כבר התחילו להתכונן.

אולי היה עדיף לבלות רק שנינו, לקחת פסק זמן מההורות וכל האחריות וכאבי הראש שבאים איתה, אבל האמת היא שהכי כיף כולם ביחד. ואם ניסע לאילת, כמו שתכננתי, אז מה נעשה שם רק שנינו לבד? הרי יהיה יותר מעניין עם הילדים. רק מה? הפעם אין סיכוי שאנחנו נוסעים ברכב עם הילדים ומשתגעים מהשעמום וההתבכיינויות שלהם. הפעם חיייבים טיסה, ואם אתם רוצים המלצה ממני – יש דילים כאלה של טיסה עם מלון שכדאי לבדוק, תראו פה https://www.makorrishon.co.il/expert/155153/ . בסופו של דבר, אם אני רוצה לפנק את שלומי, נהיגה של יותר משלוש שעות היא בטח לא כזה פינוק…

איך זה שתמיד בסוף זה כולנו ביחד? איך זה שאנחנו לא מצליחים לצאת לחופשה זוגית? התשובה היא כנראה די פשוטה – אנחנו הכי נהנים בחבילה משפחתית מלאה. או שפשוט קשה לנו לאכזב את הילדים, שזאת כבר בעיה חינוכית אחרת לגמרי. יאללה, לאילת?