לפני כמה חודשים החלטתי להצטרף לסדנת כתיבה יחד עם חברה טובה שלי. היא כבר עשתה כמה סדנאות כאלה והיא באמת כותבת מחוננת. היכולת שלה לכתוב טקסטים ארוכים, אישיים ומרגשים גרמה לי לקנא בה ובגלל זה החלטתי ללכת בעקבותיה ולהשתתף בסדנה כזאת.
אני לא יכולה לספרהרבה על מה שהיה בסדנה, אבל בשורה התחתונה יצא שלא הייתי מרוצה. וזה לא שהסדנה לא הייתה טובה, היא הייתה מעולה – מנחה מצוינת, תלמידים מלאי תשוקה למילה הכתובה, אווירה טובה – אבל אני יצאתי מאוכזבת. למה? כי לא הצלחתי לפרוץ את מחסום הכתיבה הפרטי שלי.
אני אוהבת לכתוב, אבל עיקר הכתיבה שלי היא כתיבה עיתונאית או ביקורתית. זה אומר שאני בעצם כותבת על דברים שראיתי, טעמתי, התנסיתי בהם או למדתי עליהם, ואני מאוד מתקשה לייצר טקסט מקורי ואישי שמבטא את מי שאני ולא את נושא הכתיבה שבחרתי לי. נראה לי שבלי נושא לכתיבה, שאני יכולה לחפור בו, לנתח אותו, לתאר אותו ולהתרשם ממנו, קשה לי מדי למצוא את המילים הנכונות.
אני עדיין מאמינה שאני אוכל לפתח את הצד היצירתי הזה שבי, אבל כנראה שאני צריכה קודם כול למצוא את התכנים האלה בתוכי ורק אחר כך אני אוכל לכתוב אותם. אני צריכה לנהל דיאלוג עצמי מעמיק יותר (כמו שאמרה המנחה בסדנה) ואז המילים כבר יזרמו מעצמן. אני לא מוותרת בינתיים.
מבקרת כרונית 